RelatioNet KO RI 42 SO PO

Tuesday, December 18, 2007

KOLANGY RIVKA קולנגי רבקה

RelatioNet KO RI 42 SO PO
KOLANGY RIVKA קולנגי רבקה

Interviewer:

בתאל גבאי ואלינה אינויאטוב
Telephone: 0507121179 or 0542151008
Email: nohelet@hotmail.co.il
ICQ: 204066270
Address: Rishon Le Zion, Israel

Code: RelatioNet KO RI 42 SO PO
Family Name: KOLANGY First Name: RIVKA Middle Name: Middle Name
Father Name: Ya'akov Klapfer Mother Name: Tsipora Klapfer- Ya'akubovich.
Birth Date: 7/05/1942
Town In Holocaust: SOSNOVICH,SOSNOWICA, SOSNOWIEC, SOSNOWICE, SOSSNOWITZ, SOSNOWEZ, SOSNOVICE, SOSNOWIK ,SOSNOWIES (DOLNY, GORNY, MALY, WIELKI. Country In Holocaust: POLAND
Address Today: Rishon Le Zion

רבקה היום היא בת 63 שנים.
היא נולדה בשנת 1942 באמצע המלחמה. היא זן נדיר מכיוון שרוב התינוקות שנולדו במלחמה לא שרדו.
כמעט בכל מקום או שהיא הייתה הקטנה בין הגדולים או הגדולה בין הקטנים לא היו ילדים בגילה.
כיום היא פנסיונרית אחרי 20 שנה שעבדה כספרנית והייתה מורה לחינוך מיוחד.
היא לומדת רפואה אלטרנטיבית ומתנדבת ב"אמונה" שזוהי תנועת האישה הדתית.
יש לה 4 ילדים ו10 נכדים שהיא מאוד גאה בהם.
אחת מבנותיה היא מיילדת, שניים עובדים בתחום ההייטק והבת הקטנה עובדת בתחום הרפואה האלטרנטיבית.
היא אוהבת את הארץ, אוהבת לשבת עם המשפחה, לטייל.

רבקה קולנגי נולדה ב7 במאי 1942 באמצע מלחמת העולם השנייה בגבול פולין-אוקראינה.
אביה היה בוגר ישיבה גדולה ועסק במסחר.
תפסו אותו כאשר רבקה הייתה בת שבועיים לקחו אותו לשרת בצבא הפולני והוא חזר לאחר המלחמה. האם למדה בתיכון והתחילה לעבוד במכירת סחורות.
האם ידעה חמש שפות: רוסית, אוקראינית, גרמנית יידיש ופולנית. עברית היא למדה עם הזמן לאחר שעלתה לארץ.
הידיעה של השפות והמראה של ציפורה, אמה של רבקה,שהייתה בלונדינית עם עיניים בהירות ונראתה גוייה עזרו לה כאשר היתה בורחת עם יעקב בעלה עד שהגיעו לגבול אוקראינה שם נולדה רבקה
לרבקה יש אחות קטנה שנולדה בארץ לאחר המלחמה- שרה שלקוביץ לבית קלפפר.

Thursday, June 29, 2006

תמונות

Thursday, April 20, 2006

סוסנוביץ'

סוסנוביץ' היא עיר בדרום פולין. היא נמצאת באיזור חציבה, עיר תעשייתית.
אחת מהערים הגדולות ביותר ומס' תושביה הוא 231,540.
יש עוד חמש עיירות בפולין ששמם הוא סוסנוביץ'. לעיר יש ארמון מהמאה ה17.
ראש העיר הוא קזימיירז גורסקי.

בזמן השואה יהודים ממחוזות אחרים נמשכו לסוסנוביץ' בגלל ספע ההזדמנויות המעודדות לעבודה.
נוסד בית חולים יהודי, קמו בתי ספר יהודיים לבנים ולבנות, גובשו התאחדויות כמו: התאחדות הסוחרים, התעשיינים והאומנים. מס' היהודים בעיר גדל מאוד.
ב4 בספטמבר, 1939 הצבא הגרמני נכנס לסוסנוביץ'.
באותו יום נהרגו 13 יהודים וכמות היהודים בסוסנוביץ' נאמדה על 28,000 שזה כ-22% מהכלל.
בית הכנסת ברחוב דקרט הועלה באש.
באוקטובר 1939 קמה מועצת יהודים שכללה רבים מאנשי העיר החשובים, נוסדה גם משטרת יהודים.
ב-1940 נאמד מס' היהודים ב-22,407.
רוב יהודי הערים הגדולות נשלחו לאושוויץ.
ב-1942 ב10-12 במאי נשלחו 1500 יהודים לאושוויץ, עוד 2000 ביוני ועוד יותר מ8000 (כ25% מהיהודים בסוסנוביץ') ב12-18 באוגוסט.
ב-1943 אלפים מיהודי סוסנוביץ' נשלחו לאושוויץ.
ב1944 היהודים האחרונים מסוסנוביץ' נרצחו או נשלחו לאושוויץ למותם.

more information on this link:

http://en.wikipedia.org/wiki/Sosnowitz

פינה חבויה של אהבה מאת רבקה קולנגי

בס"ד 26.01.05

פינה חבויה של אהבה

היא ישבה על המרפסת. רגליה מכורבלות בשמיכה היה קר. השמיכה לא הייתה מקור החום היחיד. מידי פעם שלכה השמש קרני אהבה מלטפות. אך הן היו במרחק של חורף ועד שנגעו בפניה, מגען היה לא יותר מחמים.

בזמן האחרון לא הרבתה לשהות במרפסת. תמיד הייתה סיבה לאי יכולתה להגיע אל פינתה הסודית. נאלצה להסתייע על ידי מישהו כדי להתכרבל בפינתה. ידיה לא היו חזקות דיין לגלגל את כסא הגלגלים, וכל הסובבים אותה היו עסוקים מכדי שתטריח אותם במשאלת ליבה זו. הבוקר הפיצה שמש חורפית את קרניה. שולחת, רומזת לאחת המטפלות לגלגל את כסאה אל פינת סודה. הודתה למטפלת בנימה מתנצלת על שהטריחה אותה מעיסוקיה החשובים. בליבה פנימה הודתה למחווה המיוחד בבקר שמש חורפי זה.

עתה ישבה נינוחה בפינתה. עוד מעט הם יופיעו. בריקוד חיזורי אהבתם. מלטפים מלחשים נעימת אהבה אחד באזני רעותה. מקפצים מדלגים ממקום למקום ואחר שבים לחכך וללחוש גרגורי סוד המובנים רק להם. שעות היא יכולה לשבת ולהביט בחיזוריהם. בנאמנותם והתמדתם במסע החיזור. יכלה כמעט להבין את כל הנאמר ביניהם. לתרגם כל תנועה בדו התנועה המתואם. זה היה ריקוד הבלט היפה ביותר שראתה מימיה. שתי בלרינות מפסגת אשפי הריקוד. יכלה לשמוע את המוסיקה המלווה את ריקודם, באוזני רוחה.

זכרה את שנות נעוריה. עת חיזרו אחריה בתנועות ריקוד מסתורי מתואמות להפליא. כנערה הבאה מחינוך דתי. התעלמה מניסיונות חיזור אלה. הם החמיאו לה מאד אך כבלי חינוכה לא התירו לה להביע את הנאתה מהם. תמיד ידעה לחמוק בעדינות ובצניעות מניסיונות חיזור אלה. עד שפגשה את יועזר, שהיה לימים לאישה לחיים. אך אז לא יכלו להינות מריקוד החיזור המקובל. מצב העולם השתבש. והריקוד העדין והנעים החליף מקומו במלחמת הישרדות קשה ואכזרית. ומשמיסדו את הקשר בחייהם, כבר היו בתוך המנוסה שלא הותירה זמן לריקודי חיזור. משנלקח ממנה יועזר והותירה בודדה ומפוחדת כשאוצרה החדש שזה לא מכבר הגיח לעולם מעוות ומשובש. רקדה כבר ריקוד שונה לגמרי. ריקוד הסוואה לשורשי מוצאה. ארבע שנים תמימות נאבקה בכל תכסיס שידעה, להסתיר בפני סביבתה העוינת את מוצא גוזלה הפעוט. מתחמקת מניסיונות הסובבים אותה לגלות את סודה. ומשיכלה להם ושרדה. נעשה לה נס. שב אהובה. שבור כנף ונשמה. לא יכלו עוד לרקוד. למדו יחדיו את חוקי מלחמת הקיום הקשה. למדו להשלים עם חסר הקן המשפחתי שנותץ. ולא עוד ריקודי חיזור. ועד שנשתקמו חייהם וניבנה קינם החדש במאמצים משותפים. לא היה בכוחם לשוב ולחוג את הנעימה שהכירו בעבר.

עתה היא יושבת בכסא נכותה ויועזר שלה כבר מזמן אינו לצידה. רק כאן מול העץ העבות יכולה היא להיזכר בריקוד ההוא. תוך שהיא חשה כמציצנית בהביטה אל מחול החיזור של זוג הדרורים שבפינת האהבה הנסתרת הסודית שלה.

רבקה קולנגי

Saturday, April 08, 2006

סבתא מאת רבקה קולנגי

בילדותי לא ידעתי טעמה,
אין לי זיכרון - חוויה עמה.
לא היה לי עם מי להתכרבל
לא יכולתי אליה לייחל.
סודות ורחשי לב לחלוק עמה,
או להתארח בחופשות בצל קורתה.
לטעום ממטעמיה, שרבות שמעתי עליהם,
מפי חברים, בביתנו לא דברו בהם.
כאב הורי וצער הפרידה,
מיקירהם שנספו בשואה,
מנע מאתנו זיכרון סיפורים מבית סבתא.
רק בהיותי "סבתא" בזכות עצמי,
חשתי בדמיוני זכרה של סבתי.
חיבוקי הנכדים שעטפוני באהבה,
סיפורי להם ושהיה במחיצתם הנעימה,
תרמו לדמיוני תחושות וטעם,
זיכרון שחסרתי מסבתא של פעם.
סבתא שהתקשיתי לתארה עד לאותו יום,
לא במציאות ולא בחלום.
בקורי נכדי בבית סבתם,
סעודות השבת, סיפורי ומשחקי עמים,
שיחות ליליות והפיכתם אותי ל"אשת סוד".
המתיקו חיי והותירו בי טעם של עוד.
כיום בהיותי סבתא בעצמי,
מבינה דרכם מה נלקח ממני.
משתדלת ש"סבתא רבה",
הלא היא אמי, תהנה מביקוריהם ביד נדיבה.
לקשור נפשם בנפשה,
בתקווה שגם אני אזכה מן הטעם
ואזכור שגם לי הייתה סבתא פעם.

חיפושים מאת רבקה קולנגי

אבי חיפש כל חייו קרובי משפחה. משפחה שנכחדה ואיננה. את ספור הכחדתה לא ידע. בתחילה היה המדור לחיפוש קרובים. היה מאזין לרדיו באופן קבוע. היו סרטים דוקומנטריים. הוא ראה את רובם כשהוא מקווה למצוא בהם פיסת מידע. הולך לישון כל לילה מאוכזב, כואב, עם פיסה נוספת של קרע בלב. לא יכול היה ליהנות מן המשפחה הפרטית שנבנתה ממש בעצם ימי המלחמה. אמי ואנוכי ילדתו הקטנה. אבא מצא אותנו בסוף המלחמה ממש במקום שהשאיר אותנו. בכפר קטן ונידח על גבול פולין אוקראינה. נשארנו שם, כיון שאמא חששה שלא ימצא אותנו אם נעבור למקום אחר. בעצם לאן יכלה לעבור לבדה, עם תינוקת בזרועותיה. שזעקה במראה היהודי שלה. אמא נראתה לא יהודית במראה החיצוני. עיניים כחולות, אפורות. שיער בהיר, יפה בחיצוניותה כבפנימיותה. שולטת בכמה שפות. כך יכלה להתערות בין תושבי הכפר. כך יכלה להבריח ולהציל את אבא, במנוסתם מן הבית מאימת הצבא הפולני, שרצה לגייסו ולשלחו לחזית הרוסית, משם לא חזרו. חשבו שיברחו לזמן קצר, עד יעבור זעם ונקלעו למלחמה בת 6 שנים. אפילו לא נפרדו ממשפחותיהם כראוי. היה ברור להם שישובו תוך כמה ימים. ולא כך היה. אבא ואמא היו ילידי פולין. צעירים ורוקמי חלומות חייהם. הכל נראה ורוד ומבטיח עד פלישת הגרמנים לפולין.
אבא בא ממשפחה יהודית ענפה. היו לו חמש אחיות ואח. רוב אחיותיו היו נשואות ואמהות לילדים. פרט לאחותו הגדולה, יוכבד. הסיבה נודעה לי רק בבגרותי, כשאבא כבר היה במצב בו לא היה מסוגל לדבר בשל מחלתו. אמא החלה לטפטף חלקי סיפורים. בצר לה בשל מצבו הקשה של אבא, כמו נפתח סגור ליבה, יכולתי להשלים פיסות מידע מן הפזל הבלתי נודע של סיפור משפחתי. אבא גנז בלבו את סיפור חייו ולקחו עמו אל הקבר.אבא היה יתום מגיל שמונה. אחותו יוכבד גידלה אותו ואת אחיו והיתה להם כאם. לכן לא נישאה מעולם.כל חייו התרוצץ בארץ. חיפש פיסות מידע על מה שקרה ליקיריו ולא מצא דבר.יום אחד נודע לו שיכול להיות שאחותו חיה בירושלים. אחותו הקטנה חנהל'ה. אותה אהב מאוד. לפעמים היה יושב מולי, מביט בי בעיניים דומעות ולוחש מתוך כאבו: "את כל כך דומה לה" ומנגב את עיניו. מעולם לא סיפר יותר. פתאום ידיעה שכזו. את כל תקוותו טמן במידע הזה. אסף את הכסף לנסיעה לירושלים. לא היה פשוט לגייס סכום שכזה. הייתה זו תקופת הצנע. אבא עבד בעבודות מזדמנות. סכום הכסף לנסיעה נלקח מפת לחמם של בני המשפחה ובכל זאת, אסף את נפשו הנסערת וחפציו. קם ונסע.איני יכולה לשכוח את רגע שובו מן הנסיעה הזו. אבא חזר אל תוך אבלו. הסתגר, התמוטט ולא חזר אל עצמו מעולם. את מה שקרה שמעתי מפי אמא שסיפרה לחברה טובה ולא נועד לאוזני.אבא הגיע לירושלים מלא ציפיות שאולי, אולי נותר עוד אוד מוצל ממשפחתו הענפה. שם פגש את חנה, ניצולת שואה אף היא. שפ מפחתה דומה לשם משפחתינו. שם אביה כשם סבי. אפילו תאריך לידתם זהה. הם היו יחד במחנה ברגן בלזן. שלושה ימים אחרי השחרור מפטרה אחותו של אבי, ממחלה שפקדה אותו לפני השחרור. בשל המזון שניתן להם בידי המשחררים, שלא יכלו ולא ידעו שיש להאכיל את הניצולים במנות קטנות ולהריגלם לאכול בהדרגה. היא נפטרה ממש ליד אותה חנהל'ה שניצלה ויכלה להעיד על פטירתה. לאפשר לו להתאבל ולהיפרד מאחותו האהובה. מאז התאבל על משפחתו שנכחדה עד יומו האחרון. לא הצליח לשמוח שמחה מלאה ממשפחתו הצומחת ובונה ענף חדש בגזע המשפחה שנגדע.

התמונה שעל הקיר מאת רבקה קולנגי

בילדותי לא היו לי תמונות, איש לא צילם אותי וגם לא היתה מצלמה.

זה היה בתקופת המלחמה, ההיא, הנוראה. רק כשהגעתי לגרמניה, בדרכי לארץ ישראל, צילמו אותי, עם חברה, וכשהיו צריכים לתמונת פספורט,פשוט גזרו את התמונה והשתמשו בחצי שלי, לתעודה.

הגעתי ארצה מיד עם קום המדינה, במלחמת השחרור, עוד מלחמה. אז, קיבלה אמי מידי דודתי, אחת מן הקרובות הבודדות שנותרו לה- ואשר חייתה בארץ ישראל מלפני מלחמת העולם השנייה, את תמונת אחיה. אמי אשר ידעה כי הוא בארץ, מוגן, ניצל מן התופת באירופה, הופתעה לגלות לאכזבתה, כי האח נפטר עוד בסוף המלחמה ממחלה קשה.

תמונתו הובאה אל ביתנו, ונתלתה בחדר המגורים, מקום של כבוד לדוד שהיה אמור להיוותר בחיים ולא נותר.

היתה זו תמונה גדולה על רקע כהה ומסגרת חומה. העיניים בה צולמו באישונים ממוקדים עקבו אחר המסתכל בה לכל מקום. אני, שגדלתי עטופת חרדה מאז לידתי - פחד אחזני מן התמונה העוקבת אחרי באשר אלך.

לא שיתפתי בפחדי את הורי, שהרי, לא היו בינינו שיחות על רגשות ופחדים. מתוך אינסטינקט ידעתי שזה אינו נושא לדבר בו. אך, התמונה רדפה ולא הרפתה. דודי, יפה התואר לא נתן לי מנוח. בכל פעם שיצאו הורי מן הבית, יצאתי מיד אחריהם וחיכיתי לשובם בחדר המדרגות בכניסה לבית, מפחד עיניו הרודפות של דודי.

עד שגילו הורי את סודי, והסירו את התמונה מהקיר, עד שאתבגר ואתגבר.

התמונה היחידה שנותרה נעלמה אף היא מנוף ילדותי.

Wednesday, February 08, 2006

זכרונות ילדות מאירופה!

כאשר הייתה רבקה בת שנתיים היא ואימה גרו ליד שכנים שהיו משפחה גוייה.
היא היתה משחקת עם ילדתם, שהיתה גדולה ממנה בשנה, בחצר הבית. האבא של המשפחה הגויה היה ידוע באנטישמיות שלו ובשנאה כלפיי השכנות היהודיות שלו ולכן כאשר היה מגיע הביתה היתה רבקה רצה מהר ומתחבאת ממנו.
פעם אחת בשעה שרבקה וילדת השכנים הגויה שיחקו בחצר, ילדת השכנים באה ובלא כל סיבה לקחה גרזן וחתכה את היד של רבקה. במזל היא לא חתכה יותר מידי עמוק והיד נשארה שלמה. אך עדיין נשארו צלקות וחתכים בלתי הפכים.
רבקה רצה כואבת ומדממת הביתה טיפות הדם כמו עקבות אחריה בשלג הלבן עד שהגיעה לביתה. אימה הזדעזעה מכך ורבקה לא שיחקה יותר עם בת השכנים.
הילדה השכנה ספגה בבית כל כך הרבה אנטישמיות היא שמעה מה מספרים על יהודים ומתוך שנאה עשתה מה שעשתה. זו אחת ההוכחות כמה התעמולה של הנאצים במלחמה הייתה חזקה וגרמה לשנאה אפילו באנשים שהיו שכנים של יהודים ומכירים אותם הרבה שנים וחיים איתם בשלום.

בילדותה של רבקה היו קיימים המון קשיים עקב המלחמה המתמשכת. הרעב היה כבד מנשוא אנשים היו חיים מקליפות תפוחי אדמה וגושי מלח שהיו מלקקים כדי להיות ניזונים ממשהו. רבקה מספרת שאולי הסיבה היחידה שהיא שרדה באמת היא העובדה שאימה הניקה אותה עד גיל 3.
היו כל מיני מחלות כמו דיזינטריה וטיפוס ועוד.
רבקה בילדותה היתה נורא חולה מחוסר תזונה ואימה לקחה אותה לרופא שהיה גר מרחק 10 ק"מ מהבית שלהם. הרופא הסתכל על הילדה החולה ואמר לאימה שכדאי לה לזרוק את הילדה ושתתנחם בזה שבעתיד יהיו לה בנות חזקות יותר ובריאות יותר. האם ניסתה שוב והרופא אמר שאין לו זמן בשבילה וסגר את הדלת בפניה. האם הלכה משם בלי כל עזרה או תמיכה וכמובן החליטה להילחם על הילדה ולגדל אותה בכל זאת ולא לזרוק אותה. לאחר המלחמה היא פגשה את אותו רופא, הרופא זיהה אותה והסתכל על רבקה אותה ילדה שהוא אמר לה להיפטר ממנה, הוא לא זיהה ברבקה את הילדה החולה וחשב שציפורה אימה של רבקה שמעה לעצתו אך אז היא אמרה לו שזו אותה ילדה שהוא כינה "סמרטוט" ואמר לה לזרוק אותה ועכשיו היא בריאה. הרופא היה בהלם ונבוך ולא ידע מה להגיד.

אימה של רבקה היתה משאירה אותה כל יום בבית עם גוש מלח ללקק עד שהיתה חוזרת מהעבודה. אחרי יום עבודה אימה של רבקה היתה צריכה לעמוד בתור על מנת לקבל כיכר לחם אחד שממנו היא ורבקה היו חיות. לפעמים היו מוציאים אותה מהתור והיתה חוזרת הביתה בוכה על שלא הצליחה להשיג אוכל.
לפעמים היתה הולכת לתרום דם ועל כל תרומת דם היתה מקבלת כמות מסויימת של אוכל. היא תרמה כ-18 תרומות דם.

לאחר שאביה של רבקה חזר מן המלחמה הם עברו לעיר בילבה בפולין.הם הצטרפו לבית ילדים והוריה של רבקה היו מדריכים שם. בית הילדים בעצם היה מוסד שאסף ילדים מבתים אחרים, מיערות פרטיזנים, מבונקרים, ממנזרים ועוד. תמיד שהיתה הפצצה כלשהיא על איזור בית הילדים הם היו מתחבאים בתוך מכתשים שהיו נוצרים מהפגזות קודמות . יום אחד כאשר היתה הפגזה על האיזור נפל פגז לתוך המכתש שבו רבקה ואימה ועוד כמה אנשים התחבאו בו. כמה אנשים נהרגו וכמה נפצעו רבקה ואימה יצאו בלא נזק למזלן.
בית הילדים החליט שהוא מבריח גבולות לגרמניה על מנת להגיע לדרך מוצא מאירופה המאיימת . הם הלכו ימים ולילות, ק"מ רבים, בשלג בקור לבושים בסמרטוטים, חנו בכל מיני מקומות מזדמנים: פה איזה בית נטוש ופה איזה מנזר ופה איזה אוהל מאולתר. רבקה היתה ילדה חייכנית וצוחקת ותמיד במרכז העניינים מספרת סיפורים ומצחיקה את כולם. הם הבריחו גבולות לעיר רוזנהיים בגרמניה ושהו שם קרוב לשנתיים.
אביה של רבקה היה אוסף ספרי קודש מכל מקום שהוא רק מצא, המון ספרי קודש ושמר אותם בתיבה גדולה. לרבקה היו המון המון משחקים וגם הם נשמרו בתיבה גדולה.
המשפחה שלהם החליטה לעלות לארץ בעלייה בלתי לגלית ועלו על ספינת מעפילים.
שהודיעו להם על עלייה ארצה בחיפזון נשארו הספרים והמשחקים בעליית הגג בגרמניה.

המפגש עם אבא

היא ישבה ושיחקה בחול, בחצר. אימה עמדה לשוב בעוד דקות ספורות. אולי אף תביא משו לאכול. לפעמים היתה מביאה תפוח-אדמה או חצי תפוח...
היא מצמצה בשפתיה והמשיכה לשחק. שקט שרר בכל.

החצר היתה שוממה. הגדר מסביב הגנה עליה עד שתשוב אימה. השכנים לא היו בבית, לכן יכלה לשחק בחצר בבטחה. פתאום נפל צל על משטח המשחקים. מישהו עמד ליד השער. האיש היה לבוש בשילוב מוזר של מדי צבא ומדי אסיר.

כובע ממורטט לראשו ותרמיל על כתפו. הוא הביט בילדה ושאל אם היא מכירה את האשה שנקב בשמה. "זו אימי" אמרה הילדה, "אך היא איננה בבית. בעצם, אסור לי לדבר אתך. אסור לי לדבר עם זרים!"

האיש הסיר את תרמילו מכתפו והוציא ממנו חבילת אגוזים ארוזה ברשת. "אגוזים", רק בסיפורים שמעה עליהם. מעולם לא ראתה אגוז במציאות. האיש אמר: " אם תקראי לי אבא, אתן לך את האגוזים". פניו היו עגומות וכאילו התכרכמו לבכי. " אתה לא אבא שלי" אמרה הילדה "אבא שלי הלך למלחמה, אבא שלי גיבור, אני אראה לך את אבא שלי". רצה לפתח הבית, שם בשולחן העץ הבלתי מהוקצע היתה מגירה ובה נרתיק, בנרתיק היתה תמונה, קטנה, מהוהה ובה איש בבגדים בלויים וכובע לראשו ועוד כמה אנשים שהקיפוהו. תמונתו של אבא. היא החזיקה בתמונה בשתי ידיה הקטנות ורצה אל השער. "הנה", הראתה לאיש את התמונה דרך חרכי הגדר, "זה אבא שלי!" ואז הביטה בתמונה, משו מוכר הבליח אל עמקי תודעתה, היא הביטה בתמונה, התבוננה באיש ושוב הביטה בתמונה ושוב באיש, אשר עמד מולה, כמו לפני גזר דין והביט בפעוטה, או אז פרצה בצרחה "אבא!" הזעקה הדהדה והרעישה את החצר השקטה, את האיזור כולו, ואולי את העולם. זעקה הנובעת מעמקי נשמתה הקטנה, המתגעגעת.

מעולם לא ראתה אותו ממש. הוא עזב את הבית כשהיתה בת שבועיים. כשנלקח והובל אל האי-שם, אל המלחמה הגדולה, אל התופת. רק שמעה סיפורים על אבא מסתורי שהיה במלחמה ושלח תמונה. בשבילה הסתכם האב בתמונה שבמגירה, בסיפוריה של אמא, כשהיה לה כוח לספר, בדמיונות שפיתחה במוחה הפעוט, והנה אבא!

פתחה את השער ונפלה אל זרועותיו, למרות הוראותיה של אמא לא לפתוח את השער. הוא חיבק אותה ויבב אל תוך עורפה עד שנירגע והמשיך ללטף את גופה הקטן. כך מצאה אותם האם מששבה הביתה, ראתה את השער הפתוח ומיהרה בבהלה אל תוך הבית. הביטה בפנים הקרועות מגעגועים ואהבה והתעלפה.