התמונה שעל הקיר מאת רבקה קולנגי
בילדותי לא היו לי תמונות, איש לא צילם אותי וגם לא היתה מצלמה.זה היה בתקופת המלחמה, ההיא, הנוראה. רק כשהגעתי לגרמניה, בדרכי לארץ ישראל, צילמו אותי, עם חברה, וכשהיו צריכים לתמונת פספורט,פשוט גזרו את התמונה והשתמשו בחצי שלי, לתעודה.
הגעתי ארצה מיד עם קום המדינה, במלחמת השחרור, עוד מלחמה. אז, קיבלה אמי מידי דודתי, אחת מן הקרובות הבודדות שנותרו לה- ואשר חייתה בארץ ישראל מלפני מלחמת העולם השנייה, את תמונת אחיה. אמי אשר ידעה כי הוא בארץ, מוגן, ניצל מן התופת באירופה, הופתעה לגלות לאכזבתה, כי האח נפטר עוד בסוף המלחמה ממחלה קשה.
תמונתו הובאה אל ביתנו, ונתלתה בחדר המגורים, מקום של כבוד לדוד שהיה אמור להיוותר בחיים ולא נותר.
היתה זו תמונה גדולה על רקע כהה ומסגרת חומה. העיניים בה צולמו באישונים ממוקדים עקבו אחר המסתכל בה לכל מקום. אני, שגדלתי עטופת חרדה מאז לידתי - פחד אחזני מן התמונה העוקבת אחרי באשר אלך.
לא שיתפתי בפחדי את הורי, שהרי, לא היו בינינו שיחות על רגשות ופחדים. מתוך אינסטינקט ידעתי שזה אינו נושא לדבר בו. אך, התמונה רדפה ולא הרפתה. דודי, יפה התואר לא נתן לי מנוח. בכל פעם שיצאו הורי מן הבית, יצאתי מיד אחריהם וחיכיתי לשובם בחדר המדרגות בכניסה לבית, מפחד עיניו הרודפות של דודי.
עד שגילו הורי את סודי, והסירו את התמונה מהקיר, עד שאתבגר ואתגבר.
התמונה היחידה שנותרה נעלמה אף היא מנוף ילדותי.
posted by Kolangy Rivka @ 11:22 AM
0 Comments:
Post a Comment
<< Home