המפגש עם אבא
היא ישבה ושיחקה בחול, בחצר. אימה עמדה לשוב בעוד דקות ספורות. אולי אף תביא משו לאכול. לפעמים היתה מביאה תפוח-אדמה או חצי תפוח...היא מצמצה בשפתיה והמשיכה לשחק. שקט שרר בכל.
החצר היתה שוממה. הגדר מסביב הגנה עליה עד שתשוב אימה. השכנים לא היו בבית, לכן יכלה לשחק בחצר בבטחה. פתאום נפל צל על משטח המשחקים. מישהו עמד ליד השער. האיש היה לבוש בשילוב מוזר של מדי צבא ומדי אסיר.
כובע ממורטט לראשו ותרמיל על כתפו. הוא הביט בילדה ושאל אם היא מכירה את האשה שנקב בשמה. "זו אימי" אמרה הילדה, "אך היא איננה בבית. בעצם, אסור לי לדבר אתך. אסור לי לדבר עם זרים!"
האיש הסיר את תרמילו מכתפו והוציא ממנו חבילת אגוזים ארוזה ברשת. "אגוזים", רק בסיפורים שמעה עליהם. מעולם לא ראתה אגוז במציאות. האיש אמר: " אם תקראי לי אבא, אתן לך את האגוזים". פניו היו עגומות וכאילו התכרכמו לבכי. " אתה לא אבא שלי" אמרה הילדה "אבא שלי הלך למלחמה, אבא שלי גיבור, אני אראה לך את אבא שלי". רצה לפתח הבית, שם בשולחן העץ הבלתי מהוקצע היתה מגירה ובה נרתיק, בנרתיק היתה תמונה, קטנה, מהוהה ובה איש בבגדים בלויים וכובע לראשו ועוד כמה אנשים שהקיפוהו. תמונתו של אבא. היא החזיקה בתמונה בשתי ידיה הקטנות ורצה אל השער. "הנה", הראתה לאיש את התמונה דרך חרכי הגדר, "זה אבא שלי!" ואז הביטה בתמונה, משו מוכר הבליח אל עמקי תודעתה, היא הביטה בתמונה, התבוננה באיש ושוב הביטה בתמונה ושוב באיש, אשר עמד מולה, כמו לפני גזר דין והביט בפעוטה, או אז פרצה בצרחה "אבא!" הזעקה הדהדה והרעישה את החצר השקטה, את האיזור כולו, ואולי את העולם. זעקה הנובעת מעמקי נשמתה הקטנה, המתגעגעת.
מעולם לא ראתה אותו ממש. הוא עזב את הבית כשהיתה בת שבועיים. כשנלקח והובל אל האי-שם, אל המלחמה הגדולה, אל התופת. רק שמעה סיפורים על אבא מסתורי שהיה במלחמה ושלח תמונה. בשבילה הסתכם האב בתמונה שבמגירה, בסיפוריה של אמא, כשהיה לה כוח לספר, בדמיונות שפיתחה במוחה הפעוט, והנה אבא!
פתחה את השער ונפלה אל זרועותיו, למרות הוראותיה של אמא לא לפתוח את השער. הוא חיבק אותה ויבב אל תוך עורפה עד שנירגע והמשיך ללטף את גופה הקטן. כך מצאה אותם האם מששבה הביתה, ראתה את השער הפתוח ומיהרה בבהלה אל תוך הבית. הביטה בפנים הקרועות מגעגועים ואהבה והתעלפה.
posted by Kolangy Rivka @ 12:41 PM
0 Comments:
Post a Comment
<< Home